משנת ארץ ישראל על משנה הוריות ב׳:ד׳

4 עפ”י כתב יד קופמן

5 אין חייבין– בהקשר הנוכחי אין חייבים הכוונה לבית דין ולא ליחיד, וכן בסיפא. אך יש שפירשו שהכוונה לכל אדם וודאי לכהן המשיח עצמו. פירושנו להלן מניח שאכן הכוונה לכל מי שעבר עבירה כולל יחידים שלא בהוראת בית דין ועל הנשיא יש מחלוקת. על עשה ועל לא תעשה שבמקדש – זה צמצום לצמצום. מלכתחילה שגגת הוראה של כהן גדול או של בית דין הוא רק על מקצת דבר ולא על הגוף, ורק בדבר שזדונו כרת. כאן מוסיפה המשנה צמצום על צמצום שכל זה אמור רק בלא תעשה שמחוץ במקדש. לדעתנו הלכה זו לא נוצרה במסגרת דיני הוריות, ואיננה קשורה לרקע ההיסטורי שבו דנו. אלא זהו כלל ידוע שעבירות שנעשו בתחום הפולחן בבית המקדש אין נענשים עליהם. למעשה זו מחלוקת תנאים כמות ששנינו במסכת שבועות בפרק ב מ"ג-מ"ה.

6 1. א. נטמא בעזרה ונעלמה ממנו טומאה, וזכור את המקדש.ב. נעלם ממנו מקדש וזכור לטומאה.ג. נעלם ממנו זה וזה והשתחוה, או ששהה בכדי השתחואה, בא לו בארוכה חייב בקצרה– פטור.ד. זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה.

7 2. ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה...

8 3. א. רבי אליעזר אומר,'השרץ ונעלם ממנו' על העלם שרץ חייב, ואינו חייב על העלם מקדש. רבי עקיבא אומר,'ונעלם ממנו והוא טמא' על העלם טומאה חייב, ואינו חייב על העלם מקדש. ר' ישמעאל אומר 'ונעלם ונעלם' שתי פעמים. לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש.

9 רשימת מקרים שבהם אין חייבים על שוגג לפי משנת שבועות:

10 ההלכה הראשונה היא כרבי עקיבא וכן משנתנו, ורבי ישמעאל חולק על כל ההלכה וסבור שהורייה בתחום המקדש, חייבים עליה כמו על כל שוגג.

11 בפירושנו למשנה בשבועות הסברנו שהלכה זו החלה על כל אדם, נועדהלהעניק לעולי הרגל ולכהנים 'רשת ביטחון' מפני אימת הטומאה. אדם העובד במקדש מסתכן בכך שבטעות עלול להיטמא, לדרוך על שרץ בלי שירגיש, או להיטמא על ידי מת הקבור בקרקע. חכמים, ומן הסתם גם הנהגת המקדש הצדוקית סברו שיש להעניק לבאי המקדש 'רשת ביטחון' מפני טעויות. זאת בניגוד למחללי קודש בכוונה שדינם איננו כמי שסתם חטא אלא נענשים בצורה חמורה ביותר מוות ללא משפט – סנהדרין פ"ט מ"ו. כך כל העבירות במקדש נתפשו בדרך שונה מזו של עבירות רגילות, לכך חשיבות גדולה בהבנת תפישת המקדש בעיני חכמים, שלא נרחיב בה.

12 בפירושנו לשבועות ראינו שהמשנה תלויה במקור אחר שאותו היא באה לפרש. המשנה הקודמת באותו פרק מזכירה כניסה למקדש והובאו הדברים אגב אזכור הכניסה למקדש. ליתר דיוק בתוספתא שם שהיא מקור מקביל ועצמאי מדובר על העלם דבר של כניסה למקדש ולתוספת העזרה. המקדש ותוספת העזרה נזכרים יחדיו במשנה הקודמת בשבועות. משנתנו הוריות היוותה כנראה את המקור שאותו משנת שבועות פירשה. כך פירשה כבר הגמרא שבועות יז ע"א.

13 להלכה שלנו יש מקבילות. כך למשל נקבע שכהנים שפיגלו במקדש בשוגג פטורים גיטין פ"ה מ"ד ומקבילות. זאת עבירה בתחום המקדש. ברם, ההקשר של המשנה איננו המקדש. גם "המטמא המדמע והמנסך בשוגג פטור"נעשים ברחבי ישראל, ופטורים מסיבות אחרות. אדרבה הכלל של פטור במקדש חל רק על ביאה בטומאה. אין כל קשר בין המשניות. משניות גיטין עוסקות בדיני נזיקין ואין להם קשר לחובת הכפרה של הכהנים.

14 במסכת פרה פי"ב מ"ד. דיון על מצב של כהן שסבר שנטהר, אך התברר שלא הקפיד על כל ההלכות והוא טמא "המזה מחלון של רבים ונכנס למקדש, ונמצאו המים פסולים פטור. מחלון של יחיד ונכנס למקדש, ונמצאו המים פסולין חייב. אבל כהן גדול בין מחלון של יחיד בין מחלון של רבים פטור, שאין כהן גדול חייב על ביאת המקדש". אין מדובר על העלם דבר אלא על עבירה בשוגג שכן הטהרה לא נעשתה כהלכה, אבל בשעת הכניסה הכהן חשב שהוא טהור. עם זאת המזה מחלון של יחיד חייב. הדבר מבטא הסתייגות של חז"ל מהזייה פרטית. מן הסתם המחמירים לא רצו להיעזר ולהשתמש בדרכי ההזייה הציבוריות. תגובתם של חז"ל פולמוסית. מי שהיזו עליו מחלון של יחיד נושא באחריות גדולה יותר, וחשש הטומאה, בה הפריז, פועל לרעתו. מכל מקום לפנינו מקרה שחייב על שוגג של ביאת המקדש. מעניין שכהן גדול פטור במקרה כזה, משום שמצפים שיזו עליו מחלון פרטי.

15 ואין מביאין אשם תלוי– אשם תלוי הוא אשם הבא על הספק יבמות פ"ד מ"ב; כריתות פ"ד מ"א.על עשה ועל לא תעשה שבמקדש– ספק עבר על מצוות לא תעשה המתחוללת במקדש, איננו מביא קורבן אשם תלוי. זו עמדה ייחודית למסכת הוריות. במסכת כריתות הדוגמאות להבאת אשם תלוי הן דווקא לא תעשה ועשה שבמקדש. הבא אל המקדש טמא הוא אחד מחייבי כריתות כריתות פ"א מ"א, אבל ספק בא אל המקדש טמא ספק טמא ספק לא טמא איננו מביא אשם תלוי. וכך אומרת המשנה בכריתות פ"א מ"ב: "חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו מפני שהוא בעולה ויורד, דברי רבי מאיר". – זו פרשנות חז"ל לפסוק בויקרא ה', ב: "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה". בהמשך מדובר באי ודאות ובקרבן עולה ויורד.

16 בכתב יד מונטיפיורי חסרות הפיסקאות השנייה והשלישית, אך עדותו בטלה מול עדות יתר עדי הנוסח. שתי ההלכות אין חייבים קרבן, ואין מביאים אשם תלוי עשויות להיות קשורות זו לזו. אין חייבים קורבן משום שעל עבירה במקדש חייבים קורבן עולה ויורד שהוא אשם תלוי. ומכיוון שעל עבירה במקדש אין מביאים קורבן עולה ויורד נמצא שאין 'חייבים' כעל עבירה במקדש. בתוספתא שתי ההלכות מוצגות ללא וו החיבור, כאילו היו שתי קביעות מנותקות. השאלה איננה שאלת נוסח. וו זאת עשויה להיות וו חיבור או להדגשה בלבד, והיא נופלת ועולה בעדי הנוסח השאלה היא מהותית האם שתי ההלכות קשורות זו בזו. ואכן אפשר גם להסבירן במנותק. על ספק עבירה במקדש אין מביאין קורבן עולה ויורד. אבל על ודאי במקדש מביאין קורבן אשם תלוי.הבא למקדש בהוראת טעות של כהן גדול או בהוראת טעות של בית הדין, פטור תמיד.

17 הנימוק במשנת כריתות לכך שהמטמא מקדש איננו מביא אשם תלוי הוא "מפני שהוא בעולה ויורד". בדרך כלל מי שחוטא מביא אשם קבוע, ורק מי שספק חטא מביא קורבן אשם תלוי. כריתות פ"במ"א. ואילו בטומאת מקדש הסולם ההיררכי של העונש נמוך ומביא קורבן עולה ויורד. קורבן עולה ויורד נקרא כך משום שטיב הקורבן תלוי במצבו הכלכלי של החוטא. הוא מוטל בין השאר על מי שנשבע לשקר בטעות. אבל המטמא במקדש מביא תמיד קרבן עולה ויורד כמו שקובעת המשנה שציטטנו. הבא ודאי חייב קורבן עולה ויורד, והבא מספק פטור מקורבן כריתות פ"ד מ"ב; בבלי כאן ח ע"א. לא נאמר טעמה של הלכה זו. אמנם המשנה אומרת "מפני" אך אין זה נימוק לייחודה של מצוה זו. לדעתנו כשם שהמגדף יוצא דופן בגלל חומרתו סנהדרין פ"ו מ"ד; פ"ז מ"ד, כך הקלו בטומאת המקדש. לא משום שהקלו ראש בחיוב הטהרה במקדש, אלא משום שרצו לעודד כניסה למקדש. חכמים וכן מן הסתם הכהנים, רצו לעודד עלייה לרגל וכניסה למקדש. ואכן המקדש היה 'אטרקטיבי' והיו בו גורמי משיכה לציבור הרחב עבודת הקודש, האקסטזה הדתית, הפאר הציבוריות וכן הלאה. אבל בצד גורמי המשיכה הרבים של המקדש, היה מן הסתם גם פחד מחילול המקדש, בדיקות טהרה לבאים למקדש, ואימה שמא עולה הרגל טמא ויחטא מתוך ספק. על כן שומעים אנו שהקרבת השעירים מכפרת על חטא זה של חילול הקודש שבועות פ"א מ"ד. וכן הראינו במבוא למסכת חגיגה כיצד הקלו חכמים וייחסו טהרה גם לעמי הארץ, בהנחה שגם הם חרדים מחילול המקדש.

18 במקורות גם דיונים על אשם תלוי בהקשר למקדש. כך למשל בכריתות פ"ד מ"א: "כשם שאם אכל חלב ודם ונותר ופיגול בהעלם אחד, חייב על כל אחד ואחד. כך על לא הודע שלהן מביא אשם תלוי על כל אחד ואחד" – אם יש לו ספק אם חטא, כגון אחד ממיני הספקות שבמשנה א מביא אשם תלוי, למרות שנותר ופיגול הם עבירות בתחום המקדש. אם כן ההקלה של ההלכה היא רק על הכניסה למקדש, ולא על יתר הפעילויות המתבצעות בקודש. ובכך הדגשה שמדובר בעידוד עלייה לרגל, ואין הלכות המקדש יוצאות דופן באופן כללי.

19 עדיין נשאלת השאלה מדוע טומאת המקדש הוחרגה מכלל הוריית בית דין או הוריית כהן משיח. המשנה מזכירה את הלכות אשם תלוי שבהם חל אותו דין, אבל למה באמת הלכות אשם תלוי דומות לטומאת מקדש? אולי לפנינו, גם כאן, כוונה פולמוסית, שהכהן הגדול אין לו זכות הוראה בביתו. במקדש, שבו הוא בוודאי שולט יותר מאשר בכלל הציבור, דווקא שם שוללת ממנו ההלכה את כוחו ואת סמלי עוצמתו. ואולי הייתה להם סיבה מדרשית לדרוש שאשם תלוי דומה להלכות הורייה בשגגה משום שבשניהם יש מרכיב של שגגה וספק. ואולי זו שוב אותה מגמה להקל בחטאים של "חשש מ..."שהרי לספק אין סוף.

20 אבל חייבין אבל חייבין– על הורית טעות של על עשה ועל לא תעשה שבנידה– על נידה חייבים קורבן אשם לכאורה אין בכך חידוש הרי הלכות נידה הן בכרת וזו גם הדוגמה להורייה שגויה לעיל בפ"א מ"ג. כנראה ההדגשה באה משום שבדרך כלל כרת בא על לאו, ואילו בנידה הוא בא גם על מי שלא ביצע את מצוות העשה לפרוש מהנידה. ומביאין אשם תלוי– חובת אשם תלוי כחובת אשם על עבירת הורייה. על עשה ועל שלא תעשה שבנידה – כמו בהוריית בית דין. איזו היא מצות עשה שבנידה– זו פרוש מן הנידה– המשנה מבחינה בין שתי חובות אחת חיובית לבצע מעשה הרחקה ופרישה. והשנייה ומצוה בל תעשה– שהיא אל תבוא אל הנידה– כך גם בתוספתא כריתות פ"ב הי"א: "הבא על אחותו... ועל הנדה מביא חטאת. ספק בא ספק לא בא, מביא אשם תלוי". בתוספתא פ"א ה"ט דעתו המדייקת של רבי שמעון שבכל עשה שבנידה פרוש מן הנידה משום שיש בה לא תעשה. לא ברור אם הוא חולק או מנסח אחרת את דברי חכמים.

21 מצינו גם הסברים אחרים: "ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה? היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד, חייב. מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו" שבועות פ"ב מ"ד. אם כן מצוות לא תעשה היא לא לבעול את הנידה ומצוות עשה היא לא עצם הפרישה אלא להשהות את נטישת מעשה האישות. אם כן יש במקורות התחבטות מהי מצוות עשה שבנידה ועושה רושם שההגדרה במשנה קדמה להסברים השונים, ובעצם לא כל כך ברור מהי מצוות עשה שבנידה וגם לא במה ייחודה של מצוות עשה זו דווקא, מיתר מצוות עשה שבתורה.בתוספתא הנימוק הוא: "אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנידה. אמר ר' שמעון מפני מה חייבין על מצות עשה שבנידה? מפני שיש בה לא תעשה" פ"א ה"י. אם כן מצוות נידה יש בה עשה, אך הוא כמו לא תעשה משום שבעצם זו אותה פעולה. יש לומר שיש עוד מצוות שהם עשה ולא תעשה כאחד. כגון שבת שיש בה מצוות עשה לשמור, ואיסורי מלאכה. בכל המקרים הללו, כמו גם בנידה נעשה ניסיון ברור לבדל את מצוות העשה ולהגדיר אותה בנפרד ממצוות ה'לא תעשה'. ועם זאת נשארה מצוות נידה חריגה גם בנושא הורייה וגם בנושא אשם תלוי.

22 המונח 'פרוש מן הנדה' ניתן לשני פירושים. האחד לא לקיים יחסי אישות או להפסיק את מעשה האישות אם בשעת מעשה האישה התגלתה כנידה. אך אפשר גם שהמונח כולל משמעות רחבה יותר. להתרחק מנידה להרחיק אותה מהבית שלא תשמש אותו שימוש רגיל, להתרחק מאישה שהגיע זמנה לראות דם וכן הרחבות נוספות המופיעות בהלכה.

23 אם כן הצענו שלושה פירושים:

24 א "פרוש מן הנדה' – מהאישה שהתגלתה כנידה באמצע מעשה אישות.

25 ב. להשהות את הפרישה מהאישה שהתגלתה כנידה באמצע מעשה אישות, כדי להמעיט בהנאה.

26 ג. המצווה להתרחק מהאישה בימי נידתה לא רק במעשי אישות אלא שאר הרחקות שקבעו חכמים.

27 במדרש ספרא מצוי כל המהלך המשפטי-דרשני ספרא דבורא דחובה פרשה א ה"ו ואילך טו ע"ג. אחרי המקף סומנו המסקנות ההלכתיות בקו מודגש.

28 1 'מצותה' שומע אני עשהו לא תעשה? תלמוד לומר" אשר לא תעשנה" –אין מביאים קורבן אשם על אי עשיית מצוות עשה, אלא רק על לא תעשה.

29 2 אוציא מצות עשה הקלה, ולא אוציא מצות עשה החמורה? תלמוד לומר "אשר לא תעשנה" –אדם אינו מביא אשם גם על מצוות עשה חמורה.

30 3 אוציא את מצות שאין חייבין עליהן כרת, ולא אוציא את הפסח ואת המילה שחייבין עליהם כרת? תלמוד לומר "אשר לא תעשנה" –אין מביאים אשם גם על מצוות עשה שיש בה כרת.

31 4 אוציא את הפסח שאין תדיר ולא אוציא את המילה שהיא תדירה? תלמוד לומר" אשר לא תעשנה" –אין מביאין קורבן אשם גם על מצוות עשה חמורה תדירה.

32 5 או יכול שאני מוציא את מצות עשה שבנדה? תלמוד לומר "מכל מצות ה' "ריבה–מצוות עשה שבנידה חריגה שמביאים עליה קורבן אשם.

33 6 מה ראית להוציא את כל המצות ולהביא מצות עשה שבנדה? –למה קרבן נידה חריג? אחר שריבה הכתוב ומיעט

34 7 מפני מה אני מוציא את כל המצות שאין בהן בלא תעשה ומביא את מצות עשה שבנדה שיש בה בלא תעשה! –מצוות עשה שבנידה חריגה כי יש בה עשה שהוא גם לא תעשה באותו רגע. זאת בניגוד לרוב המצוות. הסבר זה מתאים רק לפירוש הראשון שמצוות עשה בנידה, כפי שהובא לעיל.

35 למרות הנימוק במדרש ובתוספתא עדיין הדברים בלתי נהירים. אם העשה והלא תעשה נעשים יחדיו, למה צריך להגדיר זאת כקורבן על מצוות עשה, הרי ניתן להגדיר את חובת הקורבן ככפרה עונש רק על הלא תעשה שבדבר. הרי העובדה שבאותו מעשה חטא גם ב'עשה', איננה מפחיתה את חטא הקודם שהוא בבחינת 'לא תעשה רגיל'. אם מצוות עשה שבנידה היא עצם ההפרשה ויצירת המרחק בין בעל לאשתו לגור בנפרד, או להיות מורחקת מהבית ניתן להבין את ההלכה. ההלכה באה להדגיש את מצוות ההרחקה לגופה, גם אם לא נעשתה עבירה. זו אפוא חומרה מיוחדת בנידה, המשקפת גישה של הרחבת ההרחקה ומנסחת אותה כמצווה נפרדת.

36 במבוא למסכת נידה ראינו כי היו מגמות של הקלה והיו מגמות של החמרה. היו שתבעו הרחקת נידה ממשק הבית בחיי היום יום ובחיי המעשה. והיו שהסתפקו בהרחקה בחיי הלילה ובשעות הפנאי האינטימיות. המקורות התנאיים בדיני הוריות באים להדגיש את מגמת ההרחקה ולראות בה עבירה חמורה הזוקקת קורבן.

37 אם כן:

38 בית הדין איננו חייב בקורבן אשם, אלא בפר חטאת על הוראה בשגגה. המשנה מדברת על שני סוגי עבירות.

39 הסוג הראשון הוא עשה ולא תעשה במקדש שאם הורה בהן בית דין טעות הוא אינו מביא קורבן ואין היחיד חייב עליהן באשם תלוי אם יש לו ספק אם עבר עליהן.

40 הסוג השני הוא עשה ולא תעשה בנידה, עליהן בית הדין חייב חטאת והיחיד חייב באשם תלוי.

41 עדיין עלינו להבין מדוע לפי משנתנו הוריית בית דין להקל בהרחקת נידה היא מצוות העשה היחידה שחייבת בקורבן. מסתבר שלפנינו החלטה פולמוסית, הבאה להדגיש את הרחקת הנידה, הרי ניתן היה להגדיר את הדבר כהקלה במצוות לא תעשה, ובכך להשוות את הכללים? ייתכן שהדבר בא להדגיש את הרחקת הנידה, ואולי לפנינו פולמוס סמוי נגד בית הדין של הצדוקים בשעתו שהקל במצוות נידה. או אולי להיפך שהחמיר יתר על המידה. אנו מציעים ומניחים שהצדוקים החמירו בהלכות נידה, משום שבאופן כללי, ככל הידוע לנו החמירו הצדוקים בהלכות טהרה יותר מאשר הפרושים.

42 לפי הצעתנו הלכות הורייה משמרות ומשקפות מסורת של פולמוס נגד בית הדין הגדול, שהיה ברוב שנות פעולתו תחת השפעת הצדוקים. הצדוקים באמצעות בית הדין הגדול החמירו, מן הסתם, בהלכות נידה, חכמים באו לנזוף בהחמרה הכיתתית, ולקבוע שבית הדין חייב קורבן פר חטאת על החמרת יתר. הסבר כזה נועז, שהרי מבחינה הלכתית לא שמענו שהחמרת יתר מחייבת קורבן. החמרת יתר איננה עבירה. היא לכל היותר שטות וחסידות יתר, אך לא עבירה. ההסבר שלנו גם מסביר בדרך שונה את מצוות עשה שבנידה. מצוות עשה שבנידה היא כפשוטה מצוות עשה ממש. המצווה לקיים יחסי אישות בימים שהיא טהורה, מצוות יישוב העולם שחז"ל מכנים אותה מצוות פרו ורבו. כפשוטה, ללא המסגרת המונחית של ההלכה זו מתאימה להיות מצוות עשה. כל החמרה בהרחקת נידה היא הקלה במצוות פרו ורבו, או גורמת למיעוט בפרו ורבו, על כך מתריסים חכמים וקובעים מסגרת הלכתית חריגה עונש על הוראת בית דין להחמיר.

43 אם כן כל השאלות והבעיות שהעלינו מתבארות אם נקבל את ההשערה שלפינו פולמוס נגד בית הדין הגדול שבהשראת הצדוקים ונגד הכהן הגדול הצדוקי אף הוא. כאמור, לפי דרכנו, אותה הצענו במבוא הלכות הוריית בית דין, לא נאמרו בימי הבית ולא התבצעו הלכה למעשה. הם נקבעו בדור יבנה במסגרת ההתנגדות לתרבות הוויכוח מחד גיסא, ולזיכרון ההיסטורי מבית הדין הגדול כפי שפעל רוב ימי בית שני. במסגרת הפולמוס נקבעו מונחים והלכות שמאוחר יותר לא התאימו למערכת המונחית. תנאים מאוחרים כבר אינם מכירים את רקע ההיסטורי וההלכה של הוריית בית דין יצאה למסלול נפרד מנותק מחיי המעשה ומהאידיאולוגיה שעוצבה בבית המדרש התנאי מדור אושה ואילך.